נגה בת 0 עד 4 חודשים

יום ראשון, 17 אוקטובר, 1999

היום, לאחר מחשבה ממושכת החלטתי לכתוב יומן שיתאר את התפתחותה ועלילותיה של הילדה המקסימה, נגה.
בתחילה, כשהיא רק נולדה, דעתי לא היתה נתונה לתיעוד, ולאחר מכן, כשקצת רווח לי אמרתי שאין טעם כי לא אוכל לשחזר את התקופה שכבר חלפה. במחשבה שנייה, עכשיו זו תקופה נהדרת להתחיל במלאכה משום שכרגע נגה עושה את צעדי ההתפתחות הכבירים ביותר והמהירים ביותר. כמעט כל יום נעשית על ידיה פעולה שלא נעשתה מעולם ומצטרפת לרפרטואר הדברים שהיא יודעת לעשות.
אנחנו זוכרים את הפעמים הראשונות שבהן נעשו דברים חדשים:
את הפעם בה יורם נשא אותה על ידיו במסדרון ולפתע ראה שהיא מבחינה בעיטורים על הקירות, או כיצד החלה להבחין בחתולים המסתובבים בבית, או כשלראשונה השתמשה בידיה להוציא ולהחזיר את המוצץ לפיה (גם אם לרוב נכשלה במשימה האחרונה), או מתי החלה להתהפך מן הבטן לגב, ולאחר כחודש וחצי – מן הגב לבטן (אירוע שהונצח במצלמת וידאו על ידי איריס). דברים אחרים התרחשו באופן הדרגתי ואיננו יכולים לקבוע מתי בדיוק קרו לראשונה: החיוכים הראשונים יצרו בינינו ויכוחים האם הם רצוניים אם לאו. כמו כן קשה היה לשים את האצבע על המועד המדויק בו התחילה לבצע זחילה 'תיקנית' משום שכמעט מיומה הראשון היא נהגה להתקדם או להסתובב על צירה תוך שהיא זוחלת על גחונה כשראשה מונח על המזרון, גם מתוך שינה. (אך ידוע לנו בודאות שבגיל ארבעה וחצי חודשים היא כבר ידעה לזחול היטב).
היו גם דברים שנעשו ולאחר מכן נזנחו: בחודשים הראשונים היינו מנהלים אתה שיחות ארוכות של הגאים בהם היא משמיעה הגה, אנו חוזרים עליו, היא משמיעה הגה נוסף וכן הלאה. ביצירת הגאים אלה נעשה שימוש יצירתי במיקום השפתיים והלשון בחלל הפה והם לא דמו לצלילים של השפה המוכרת. כאשר חזרנו אחריה 'השטחנו' אותם לשפתנו. כאשר התפתחותה המוטורית של נגה צברה תאוצה, נזנחו הניסיונות המילוליים האלה.

שלושת החודשים הראשונים התאפיינו באיטנסיביות רבה מאוד לגבי, אפילו רבה מדי.
נגה התגלתה כילדה פעלתנית מאוד שמסתפקת במעט שעות שינה יחסית לתינוקות אחרים. זכור לי יום שבת אחד קשה במיוחד בהיותה כבת חודש וחצי ובו הואילה נגה בטובה לישון כשעתיים בלבד מתוך שתים עשרה שעות העירות שלנו. פעלתנותה הרבה חייבה אותנו להיות לידה במשך כל היום, לשאת אותה על הידיים, לדבר אליה, לשיר ולשחק אתה וכל זאת בזמן שתינוקות אחרים בני אותו גיל מעבירים את זמנם בשינה. עובדה זו, לצד העובדה שהיא העדיפה תמיד לשכב על הבטן, יכולה להסביר מדוע היא כרגע משיגה את בני גילה בחודש-חודשיים ויותר. מצד שני, דרשה נגה שעות האכלה בלתי מוגבלות. בשל גודל הקיבה הזערורי שלה, דרשה נגה אוכל מדי רבע שעה לערך. אפשר היה לראות זאת כאילו ארוחה אחת נמשכת על פני כל היום, עם הפסקות קצרות בין מנה למנה. מכיוון שצורת ההאכלה הייתה הנקה, נשאתי כמעט רק אני בעול. זכור לי כיצד הייתי מאכילה אותה בשבתות בכל פעם שעמדנו לצאת לארוחת צהרים בבית משפחת יקותיאלי וכיצד היא הייתה דורשת לאכול כמעט מיד כשהגענו לשם או כשרק התחלנו לאכול. הבעיה הייתה העובדה שההנקה הייתה מרדימה אותה לעיתים ולכן לא התנהלה בצורה רציפה. כדי לעורר אותה נהגנו, כשנחה עלינו הרוח, להתיז עליה מים מתוך שפריצר או להרטיב אותה בעזרת מטליות רטובות.

החל מגיל חודש בערך החלו להופיע בעיות אוכל: תחילה – תופעת הגזים שלא אפשרה לה לינוק ברציפות וחייבה אותנו לנער אותה ממושכות, ולהשתמש בתכשיר סימיקול עד שיכולנו להסתדר בלעדיו. בהמשך - הקאות ללא כל סיבה נראית לעין, לעיתים גם פעמיים ביום, ולבסוף – הפסקות באכילה לאחר שתייה של כמות מזערית ופריצה בבכי, תופעה שגרמה לנו לחשוד בקיומה של דלקת אזניים או בצמיחתה של שן, שתי הנחות שהופרכו על ידי הרופאה. שתי התופעות הללו – ההקאות וההפסקות התדירות באכילה נעלמו מעצמן בסביבות החודש הרביעי. מאז היתה נגה עובר בן 4 חודשים ועד להיותה תינוקת בת שלושה חודשים היא נמצאה בדיוק על הממוצע של עקומת הגדילה (כשנולדה היה משקלה 3.260 קילוגרם). בהמשך, אולי בגלל התופעות האלה, השתחררה מכבלי העקומה וירדה אל מתחת לה.

למזלנו, החל מגיל 4 שבועות נהגה נגה להתחיל את שנת הלילה שלה בשעה קבועה – שמונה או תשע בערב – ולישון כמעט ברציפות, למעט הפסקה קצרה אחת או שתיים לצורך הנקה עניינית, עד הבוקר. לכן, לעיתים קרובות בערבים בהם היא היתה ממררת בבכי לא מוסבר, יכולנו תמיד לסמוך על כך שבהגיע השעה היא תירדם ואז נוכל לנשום לרווחה. את הפסקת האוכל הלילית ניצלתי יותר מאוחר, כאשר התחלתי לעבוד. ארוחות הלילה היו הארוחות היחידות שנגה הסכימה לינוק בהן. כשהיתה ערה היתה מסרבת: מקערת את גבה, מכה אותי בידה ופורצת בבכי מר. כעבור כחודש וחצי, כשהגיעה תקופת החגים ואני שהיתי ימים רצופים איתה, התרצתה ושבה לינוק בשמחה.

מן ההתחלה בחרנו לאמץ את 'עקרון הרצף', שמכתיב קרבה גופנית רבה ככל האפשר של התינוק להוריו. (את העקרון הזה ביצענו בצורה אינטואיטיבית עוד לפני שידענו שיש לו שם). לכן מן ההתחלה (עוד בבית החולים) נהגנו, בעיקר אני – יורם חשש לרמוס אותה מתוך שינה - לישון לצידה, ובהמשך נהגנו לרחוץ אותה צמודה לגופו של אחד מאיתנו. בבית ומחוצה לו נהגנו לשאת אותה במנשא ולא בעגלה. כשהיתה בת כשלושה חדשים החלה לישון בלול שנמצא בסמוך אלינו משום ששנתה נהיתה מאוד לא רגועה: היא היתה זזה ומסתובבת (סביב ציר האורך שלה וסביב מרכז הכובד, במישור המיטה), ומשמיעה קולות תוך כדי שינה.

בסביבות גיל חודשיים וחצי לקתה נגה בהצטננות שהובילה לדלקת אזניים. הדלקת אובחנה מאוחר יחסית משום שבביקורנו אצל הרופאה נמצאה רק אדמומיות קלה באזניים. נדרשו לעבור עוד מספר ימים של בכי בלתי פוסק עד ששבנו לרופאה שאישרה את קיומה של הדלקת.
לאחר שנסתיימה תקופת המחלה, הופיעו החמסינים של סוף הקיץ. נגה, שחיבתה לאקלים ממוזג-קריר כבר היתה ידועה לנו מאז החמסינים של האביב, הגיבה כצפוי בבכי וברגזנות שנמשכו עד בוא הסתיו, קרי - כשבועיים שלושה. באחד הימים האחרונים של החמסין הלכנו עם נגה למסעדה ממוזגת אויר. כשסיימנו לאכול גילינו לחרדתנו שהיא שוב מצוננת.
פרק הזמן הקצר-ארוך הזה בו נגה לא הייתה במיטבה הותיר את רישומו במצב הרוח התקופתי שלנו ובכאבי הגב והגידים שלנו. כשחלף לבסוף, התגלתה נגה כילדה מקסימה ושקטה. ילדה מתוקה שאינה בוכה אלא אם יש לה סיבה טובה, כגון רעב, עייפות, חיתול רטוב, החלפת חולצה או נסיעה באוטו. אה, כן! מסתבר, שמאז גיל חודש וחצי, ומסיבה בלתי ברורה, בכל פעם שאנו נכנסים לאוטו ומושיבים אותה בכיסא הבטיחות היא מתחילה לבכות. הבכי הוא בכי חזק והיסטרי ואינו מותיר מקום להידברות משום שעיניה הדומעות מזוגגות וקבועות נכוחה. ניסינו לבדוק את הסיבות לכך והעלינו חרס: היא בוכה גם ביום וגם בלילה, היא בוכה גם בנסיעות קצרות וגם בארוכות (באלה קיים סיכוי שלבסוף תתעייף ותירדם), היא בוכה בין אם היא מוחזקת במושב הקדמי באוטו ובין אם היא במושב האחורי, היא בוכה בין אם נמצא מישהו לידה המחזיק בידיה, מדבר אליה ושר לה, ובין אם לאו. מצד שני, היא אינה בוכה כתוצאה מהישיבה בכיסא עצמו ואינה בוכה כאשר במשך הנסיעה היא מוחזקת על ברכינו.

פרט לפרצי בכי אלה, חייבים לציין שהיא ממעטת לבכות, ומפסיקה לבכות מיד כאשר אנו נושאים אותה בזרועותינו, גם אם בשעת זחילה ונסיונות הזדקפות היא נופלת אחורנית ונחבלת בראשה, וגם בשעת קבלת זריקה בטיפת חלב.

כל הזכויות שמורות לאלינור אטרקצ'י